Die Kraft der Stimme

Loading SoundCloud widget code...

האי פי Oracle הוא ההוצאה הראשונה שהתחלתי כששמעתי את הצמד הזה שנקרא Sunn O))).
Sunn O))) למי שלא יודע , הם דור ההמשך של הרכב נוסף בשם Earth אך בשונה מ Earth הם הביאו לקחו את המוזיקה שלהם צעד אחד קדימה לעבר דום אטמוספרי חשוך ששואב אותך לתוך חור שחור שאי אפשר לצאת ממנו . חור שחור שעוטף אותך באהבה .

סקירה - The Human Quena Orchestra - The Politics of The irredeemable

אני זוכר את היום שזה קרה . זה היה לפני כשנה וחצי , במהלך החקירות המוזיקאליות שבדרך כלל מתנהלות מאוחר בלילה (זה הזמן הירוק שלי) , חיפשתי סוף סוף משהו מקורי . אני זוכר שהייתי בתחילת דרכי כחובב נויז ושאר ירקות . באותה תקופה כבר הספקתי לטעום על קצה המזלג מהמוזיקה הנפלאה של מלכי הדרון - דום , הלא הם Sunn O))) - שעליהם אחראים Stephen O'malley ו - Greg Andersson . לא בדיוק הייתה לי איזושהיא אינדיקציה מה יותר טוב או מה פחות טוב - רק האוזן יכלה להגיד לי . איכשהוא הגעתי להרכב שנקרא The Human Quena Orchestra ( תזמורת 'קווינה' האנושית ) . ההרכב התחיל את דרכו אי שם ב- 2004 בידי Nathan Berlinguette (שהשתתף בהרכב Mathcore נוסף לפני כן שנקרא Creation Is Crucifiction יחד עם Ryan Unks - שניהם מ San Francisco שבארה"ב . לשמוע את HQO ( נשתמש בקיצור הזה כעת) זו חוויה פסיכוטית ואפוקליפטית של ממש . הכישרון שלהם טמון כנראה ביכולת שלהם לשלב בהצלחה רבה את גיטרת הבאס בעלת חמשת המיתרים , שנשמעת כמו גיטרה חשמלית - אך טעונת דיסטורשן עטוף בחשמל זאת הודות לשלל פדאלים ומיקסרים - הגיטרה עוברת מין תהליך של העצמה דרך הלפטופ והאביזרים , וכך היא מקבלת עודף של דיסטורשן ונפח .

אני בוחר לתאר את המוזיקה שלהם כאל פסקול לאפוקליפסה , בין אם בחוץ (סביבתית ) או בין אם בפנים - ממש מתוך נפש האדם . המוזיקה לא דומה לשום דבר אחר ששמעתי . לפעמים אני מרגיש שהמוזיקה נוגעת איפשהוא באונות המוח - במקום שבו ממוקמים הרגשות הרעים , שגורמים לך להרגיש באבדון מוחלט . קשה שלא לקבל הלם מהנאקות של Nathan במיוחד כשמדובר בסאונד הגיטרה שנדמה לרגע שמדובר בשוקים של כסא חשמלי בחדר אינקוויזיטורי) .

האלבום מחולק ל- 6 קטעים . הקטע הראשון נקרא Progress . פתיחת האלבום מבחינתי לא יכלה להיות יותר טוב - היא לא כבדה מדי או משעממת מדי כדי לגרום לך לעזוב את האלבום , אלא להפך - ממש כמו פתיחת דלת לאחרית הימים - שלא יכלה להשמע טוב יותר על אף הפסימיות שבמוזיקה . רוגע , שלווה חשמל והדהוד , יחד עם נאקות מחדר העינויים . אתה מרגיש שאתה לאט לאט נאבד בפנים - רואה את הגופות בין הערפל ומנסה למצוא אור . קשה מאוד למצוא אותו .

אני מאוד שמח שקניתי את האלבום . במיוחד בגלל שנוכחתי לדעת שהנאקות האלו הפכו מאוחר יותר למילים , התבהרו . הסתכלות נוספת על העטיפה יחד עם קריאת המילים משלימה את החסר :

Ten Thousand Voices Become A Grander Monotony

Infinite Ways Become One Which Salts It's Path

It's Progress , The Inverse of What Is Left To Lose

לא בדיוק ברור איזה מסר האמנים רוצים להעביר לנו המאזינים , אבל אפשר לנחש שמדובר על קיפוח של חיי אדם מצד שלטונות וגופים רודניים אחרים , וזעקה לגאולה מפני השתלטות טכנולוגיה אוניברסלית שמשפיעה על חיי האדם ועל איכות חייו בחיים המודרניים . הליריקה מתוארת בצורה פילוסופית , מעומעמת , כדי לגרום לנו "לשחות " במסך הערפל שאותו הם יוצרים כל כך טוב .

האלבום עצמו טעון ברגעי Dark Ambient שלוקח אותך לתהום נשייה , כמו הקטע הבא , הקטע השני - Mores I - שהוא בעצם החלק הראשון והפתיח לדראון שיבוא לאחר מכן . האזנה לשיר הזה מספר פעמים תגרום לכם להבין כמה רגש טעון ב-4 דקות . ההסטוריה שלי עם ז'אנר ה Dark Ambient החלה עוד מלפני שנים , בערך באותה שנה שבה נחשפתי לנויז , וכמו שהוא מיטיב לעשות כמו תמיד - זה "לעטוף " אותך בבועה עבה ופשוט לגרום לך להעלם בפנים , גם אם חיצונית אתה נוסע באוטובוס או הולך בין המון ברחובות או בקניונים - תוך כדי שאתה שומע את הדבר הזה . תמיד אפשר למצוא אינטרפטציה אישית , ואם אתה במצב הרוח המתאים לזה - אתה תגלה על עצמך דברים שלא ידעת לפני כן . וזה בדיוק הקסם ש Mores מעביר .

הקטע הבא - Mores II הוא הסיבה שלשמה התכנסנו כאן והוא מבחינתי הרצועה הטובה ביותר באלבום הזה . אז אחרי שנפלנו לאופוריות המענגות ומהרגיעות של החלק הראשון , אנחנו שוב מוכים בהלם פסיכוטי מוחלט , יותר מרצועת הפתיחה . רעש סטטי , שאותו הייתי מכנה כתעשייתי מגובה בבומים שמכים ללא הרף ישר באור התוף לתוך חדרי הלב , כדי להכפיל את רמת הסבל , פיזית ונפשית . אפשר לשמוע רעש המשכי כזה - בדיוק כמו הרעש ששומעים כשהלב מפסיק לפעום . השפעת ה Industrial ניכרת כאן באופן ממשי . הכאב נמשך כ-14 דקות , לכן תצטרכו להיות סובלניים מאוד כדי באמת לעכל את זה .

השיר ה-4 כבר הרבה יותר אופטימי והוא